אמא משחקת כדורשת

לפני שנים רבות בימים בהם  בן זוגי ואני היינו בתחילת דרכינו המשותפת השמיים היו תמיד כחולים  והאהבה הייתה גדולה.
רק דבר אחד עמד בינינו - הכדורגל. באדיקות של דוס ממאה שערים היה בן זוגי מקבל את השבת  כל יום ששי במגרש הכדורגל ומברך את השבת בצאתה באותו המקום ממש- במגרש. את ערבי החול היה מבלה בצפייה מול מסך הטלוויזיה וכשחברות הכבלים הגיעו לעולם התאהב בעלי אהבה גדולה בערוץ 5+. בניגוד גמור לאהבה שביני ובינו האהבה  לערוץ זה גדלה והולכת  מיום ליום, והקולות שבוקעים מפיו בזמן הצפייה הם הקולות הזכורים לי במעורפל שהיו נשמעים לפני שנים רבות מחדר המיטות שלנו.
 
אלא מה? לפני מספר חודשים הצטרפתי לקבוצת כדורשת המורכבת מאמהות ואשר מתאמנת פעם בשבוע ופעם בשבוע משחקת בליגת האמהות בכפר סבא. פעמיים בשבוע אני עוזרת בשיעורים, מארחת חברים, מקפיצה אל ומהחוגים, מקלחת, מלבישה, מכינה סלט וחביתה, קוראת סיפור של לפני השינה , עולה על  טרנינג, אוספת שיער, ממלאה בקבוק מים, נועלת נעלי ספורט ויוצאת החוצה לחכות לשאר הבנות.
 
רובנו נגענו בכדור לאחרונה בשיעור ספורט עם המורה דורית וזה היה בכיתה יא'. אז נכון, אפשר להאשים את המורה דורית שלא הקדישה די זמן למשחקי כדור אבל אפשר גם פשוט להכיר בעובדה שמאז כיתה יא' עברו בין 12 ל 15 שנה והזמן, כמאמר הפתגם:"עושה את שלו"  יש בינינו, לעומת זאת, אמהות שלא היו מביישות אף קבוצה מקצועית.
המאמנת, מתפלאת  על נכונותנו לבוא ולהתאמן בשעות לילה מאוחרות כשאנחנו משאירות את המשפחה מאחורינו. זה כמובן קשור לעובדת היותה בחורה צעירה שטרם חוותה על בשרה את חוויית האמהות ולכן איננה מבינה כמה נפלא לעזוב את הבית והילדים ......
 
בביתי התגובות שונות ומגוונות בני הקטן מעריץ אותי . הוא הלך אתי לקנות כדור ומגינים וכולו גאווה, אלא שבנותיי בנות העשרה מתביישות בושה עמוקה באימם ."תפנימי", הן אומרות לי- "את כבר לא בת עשרים.""תמצאי ספורט שמתאים לגילך, איזה התעמלות בונה עצם או משהו"...."
 
בואו לראות משחק"- אני אומרת."השתגעת"? הן שואלות? "ואם נפגוש מישהו שאנחנו מכירות מה נגיד? אמא שלי זאת הגמדה שלא מגיעה לרשת....? "נורא נעלבתי וכפולניה כשרה (משני הצדדים....) מיהרתי להגיב:"אני, אמא שלכן, שרצה וטורחת, מסיעה לכל מקום, אני שוויתרתי על קריירה כדי להיות פה בשבילכן- אני צריכה ללכת לבד למשחק ? להגנתי, אני חייבת לומר שהתאפקתי ואף הצלחתי להמנע מהמשפט הקטלני מכל, שהוא,ללא ספק : "מה יגידו?" גם בן זוגי לא קפץ מהספה מתוך נכונות לוותר על משחק של מכבי ובמשחק הראשון הלכתי לי לבדי ואת הודעת הניצחון  שלחתי לכולם ב SMS. 
 
מנצחות? חשב בליבו בן זוגי, אולי יש מה לראות. מאז לא החמיץ אף משחק שבכולם, דרך אגב, נחלנו הפסדים שלא מביישים את בית"ר כפר סבא ... אחרי המשחק הראשון הוא תפש אותי לשיחה שנמשכה קרוב לשלושה ימים במהלכה הוציא עלי את כל "עצבי הספורט שלו" אשר צבר במהלך העונה . עצבים כאלו יש לו בשפע בהתחשב בעובדה שצ'לסי – קבוצתו האהובה ויתרה על המקום הראשון בטבלת הליגה האנגלית. "חצי שנה אתן מתאמנות בשביל להראות ככה על המגרש"?!"אתן לא חוסמות, לא מגינות, לא לומדות את ועל הקבוצה היריבה, לא משחקות ביחד, לא מנחיתות, לא זזות." אחרי המשחק השני שיחת המוטיבציה נמשכה שעתיים ואילו אחרי ההפסד השלישי לא התנהלה שיחה בכלל: "זה מה שאתן מסוגלות, כנראה" אמר לי- והותיר אותי עם הרגשה של ילדה בכיתה ה' אחרי יום הורים גרוע במיוחד. הוא מגיע למשחקים ומסתכל בערגה על שחקניות אחרות  מקבוצות מובילות, מבואס עד עמקי נשמתו מהעובדה שלא זכה לראות אותנו מנצחות אפילו פעם אחת."איך היא זזה"- סיפר השבוע בארוחת שישי, והתכוון לאחת השחקניות שראה על המגרש בקבוצה היריבה.אחרי 18 שנות נישואין התחוור לי שהדרך לליבו של בן זוגי אינה עוברת דרך הקיבה כמו במקרה של גברים אחרים אלא דרך המגרש.אם לא אלמד להנחית סופי שיחליף אותי במנחיתה טובה ממני.