286 משחקים הרכיבו את העונה שהסתיימה. קרוב ל-500 בתי אם, 39 קבוצות, 30 מאמנות/ים, 10 שופטות/ים, 18 רשמות/ים, 4 בתים, 6 ועדות, 8 חברות הנהלה, 2 רכזות מקצועית ויו"רית אחת קטנה, אך ענקית. ככה נראית ליגת מאמאנט הגדולה בעולם.
הסיפור הכי מעניין בעיני זה הסיפור של הקהל והיה כזה בסדרת הגמר הזו, הרבה קהל. קהל אקטיבי, מעורב רגשית, מרותק למתרחש על המגרש, מעודד. אין ספק, היה חשמל באוויר. נזכרתי שבמשחק הגמר הראשון שיצא לי לצפות בו (לפני 4 שנים, נדמה לי) היו מעט ילדים של השחקניות בקבוצות שהגיעו לגמר ועוד כמה שחקניות, בעיקר חברות מנהלת הליגה דאז, וכמה מורעלות כמוני.
בגמר הזה בין "בלוך 2" ל"ישגב" השורות ביציע היו כמעט מלאות. הרבה מהשחקניות, שהיו בעצמן אחרי משחק שקבע את מיקומן הסופי בטבלה נשארו לצפות, גם אם הם היו כבר 3 שעות באולם. אפילו דקלה הדר באה לראות אם זה באמת כדורשת או רק "מסירות"
כמו תמיד הייתי מופתעת מהעובדה ששירת התקווה בתחילת המשחק נותנת נופך חגיגי ואף מלהיב למשחק עצמו (בחיי!). והמשחק עצמו היה אכן מלהיב ומותח. שתי הקבוצות נתנו את כל-כולן על המגרש, השתטחויות מטורפות של הגנה, הנחתות אימתניות שאי אפשר לעצור (ובעצם אפשר, עובדה..). מודה שאני מקנאה ביכולת שלהן. מפרגנת לגמרי אבל גם מתה מקנאה כי אני אף פעם לא אגיע לזה, אין לי את הנתונים הבסיסיים. ככה זה, זה מה יצא לי בהגרלה של החיים.
למה זה הכי מעניין? כי בעיני זה היה הסימן לכך שהליגה בשלה והתבגרה והגיעה לדרגה של "מביאה קהל", ,שלום לכיתה א', כבר אמרתי, לא? תראו את שמחת הניצחון של מיכל, הקפטנית של "ניצנים" – בעיני זה אומר הכל!
