נקודת מבטה של שחקנית בעמק המעיינות

בכל יום רביעי בשעה רבע לשמונה יודעים כל בני ביתי שלא יראו אותי בשעתיים הבאות, אני אורזת את בקבוק המים, משאף הונטולין והברכיות ונוסעת כשחיוך מטופש על פני להזיע ולתפוס את שרירי ביחד עם עוד כעשר בנות מהישוב שלי.

מדובר בכדורשת, וכששמעתי לראשונה על קבוצה שנפתחת לגלגתי: " זה לא המשחק ששיחקנו כשהיינו ילדים? עומדים, תופסים כדור ומעבירים בזריקה מעבר לרשת? זה משחק של ילדים".

חברות הבטיחו לי שלא, שכדאי לבוא לנסות, שבתחילת האימון עושים המון כושר והאלמנט החברתי הוא מה שקוסם.   אז באתי ונשביתי, אני לא מוותרת על אף אימון ולמעשה מחכה בקוצר רוח ליום רביעי בערב על זיעתו, כאביו, מאמציו, שימחתו, חיוכיו וגם הבירה שאנחנו שותות תמיד אחרי אימון בפאב המקומי.

מסתבר שלא עומדים ומחכים לתפוס את הכדור ולזורקו מעבר לרשת: גולשים על הברכיים לתפוס כדור, מנחיתים, חוסמים, עושים צעד וחצי, מוסרים סרב, מחליפים עמדות, מקבלים נזיפות או מחמאות מהמאמנת ומשפרים מאוד את הכושר הגופני בחלקו הראשון של האימון שמוקדש לסיבולת, כוח וטכניקה.

ספורט הכדורשת מבוסס למעשה על החזון בו כל אישה יכולה להשתתף ולקחת חלק, אמהות מרכיבות את מרבית המשתתפות וכן נשים בגיל הזהב, יופיו של ספורט זה לדעתי הוא העובדה שהוא נגיש לכולן ואין צורך בידע מוקדם או רקע ספורטיבי.   מעבר לכך, קיים כמובן ההיבט החברתי של קבוצת נשים שפעם או פעמיים בשבוע לוקחות חופש ממטלות הבית והזוגיות ומבלות ביחד, או אם תרצו – גם אנחנו יוצאות למילואים...

בעמק המעיינות בו אני גרה קמו בחודשים האחרונים שש קבוצות של כדורשת, חמש מהן על פי שיוך ישובי ואחת של שחקניות המועצה האזורית.

ואני? כמי שתמיד הייתה טובה במשחקי כדור אך מעולם לא השתתפה בקבוצה מסודרת, כמי שעדיין בפינה נסתרת בלב מצטערת שלא הלכתי ללמוד חינוך גופני ושאיני מורה לספורט במקום לספרות ותנ"ך, מוצאת אושר גדול באימון השבועי.   יש כאן התחברות ראשונית וילדותית אל הכדור וחדוות המשחק, גאווה על כך שאני שחקנית לא רעה בכלל ( על אף הגובה הבעייתי משהו ), דיונים חשובים בשאלות הרות גורל כמו האם שם הקבוצה יהיה " קאצ'קס " או " מלכות הביצה", וכמובן החלטות גורליות כמו צבע חולצת הקבוצה.   בין לבין נוצרה קבוצה חברתית שמקשקשת בווטסאפ, מבלה ביחד וחוגגת ימי הולדת ושמחות נוספות.

אז נשים יקרות באשר אתן, אני יודעת שבסוף היום כולנו עייפות עד אובדן הכרה מעמל יומנו והניסיון להיות מכילות ומטפלות.   אנא, פרגנו לעצמכן קבוצה, צאו לכן לאימון עם בנות מינכן שכמוכן גם הן סוחבות כמה קילוגרמים עודפים, רגשי אשמה על המון דברים מיותרים וצמא לשינוי השגרה.

צאו לכן נשים, שחררו אנדורפינים ותנו למגע הקסם של הזיעה, הכדור והביחד לחולל בכן קסמים.

וכן, כאבי השרירים ביום שאחרי הם הכרחיים.